Back
BackToMain
PrevMode
Mode
התנגדות בגיטאות - מבוא

בין השנים 1939 (פרוץ מלחמת העולם) ל-1943 הגרמנים ריכזו בכפיה מאות אלפי יהודים ב-400 גיטאות שונים שנוסדו במזרח אירופה. הגיטאות נבדלו זה מזה בגודלם (מכמה מאות תושבים ועד לקרוב לחצי מיליון שחיו בסוף שנת 1940 בגיטו ורשה) וברמת הסגירות שלהם, שכן היו גיטאות שלא הותרה הכניסה והיציאה (כמו גיטו לודז') מהם לעומת גיטאות שמהם הותרה עבודה במפעלים מחוצה להם (כמו גיטו ורשה).

תושבי הגיטאות מתו מרעב, ממחלות, מתשישות, מהוצאות להורג וכמובן מהגירושים למחנות הכפיה וההשמדה. עד לקיץ 1944 רוקנו כול גיטאות מזרח אירופה מרוב תושביהם.

האוכלוסיה המגוונת שרוכזה בגיטאות, המרדף היומיומי אחרי מקורות פרנסה ומזון והקושי להשיג נשק היקשו על ההתנגדות היהודית למדכאים. היהודים היו מורגלים לאורך ההיסטוריה בהשפלה ורובם לא שיער בנפשו שיועד לכולם רק עתיד אחד שיומו לא רחוק- השמדה.

למרות כול אלה היהודים כן מרדו בחלק מהגיטאות והקטעים הבאים מביאים את סיפור גבורתם.

.
גרסת מדפסת|
.
.
.
.
.
.
.
.
העיירה מרצ'ינקאנץ הייתה חלק מפולין עד 1939, ובשנים 1941-1944 השתייכה לרייך השלישי ושימשה כתחנת מכס גרמנית בחלק המזרחי של מחוז ביאליסטוק. ב-1942 הועברו יהודי העיירה לגטו - מתחם של כמה בתי עניים סמוך למסילת הברזל. במקביל להסתגלות לחיים בגטו ולחיפוש המתמיד אחר מזון ובגדים, שיכנו התושבים במסתור פליטים מגטאות אחרים. הם חפרו והקימו עבורם מקומות מסתור ובונקרים, ביודעם שיגיעו ימים רעים יותר. כאשר הגיעו לפנותם, התנגדו אנשי העיירה ולא עלו לרכבת שהובילה למחנה הריכוז. סיפורה הייחודי של מרצ'ינקאנץ אינו מו
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אחד ממפקדי הפרטיזנים האמיצים והנועזים ביותר היה סמואל - שמולה לרר ((Lerer שהתפרסם בשמו הפרטיזאני, ווייא טודורוביץ (Todorovic' Voja ). באחד מימי אוגוסט 1943 הבריגאדה הפרטיזנית ה-1 שמפקדה קראינה שלרר, אז בן 29, ערכה מבצע נועז ביותר. היתה זו תערובת של "חוצפה יהודית" ועורמה מבצעית של לוחמי גרילה נחושים. היא תקפה בהפתעה את שדה התעופה ראיילובאץ (Rajlovac) ליד סרייבו. משדה תעופה זה יצאו מטוסי אויב והפציצו, מראשית אותה שנה, את כוחות הפרטיזנים בבוסניה שהיו נתונים למתקפות גרמניות בלתי פוסקות ובקושי הצל
.
.
.
אף כי לא הספיק לעשות הרבה במלחמה כי נהרג בחודשיה הראשונים, היה פאבלה פאפ - שיליה (Pap-Silja) בין ראשוני הגיבורים היהודיים של יוגוסלביה. יליד 1914. למד בבית הספר היסודי היהודי בנובי סאד (Novi Sad). בתיכון היה פעיל בקן "השומר הצעיר" בעיר ואף למש עברית. אחר כך, בעת לימודי רפואה באוניברסיטת בלגרד, היה למזכיר ארגון הסטודנטים הקומוניסטיים באוניברסיטה. חבריו כינוהו "הכהן האדום". פאפ נאסר פעמים רבות. על פעילותו המחתרתית הקומוניסטית הוא נדון ב-1934 ל-3 שנות מאסר עם עבודת פרך. עם צאתו מן הכלא המשיך בפעיל
.
.
אין שום חבל אחר בכל אירופה שבו חלק כה גדול יחסית מן האוכלוסייה היהודית נטל חלק כה פעיל בתנועת ההתנגדות ובתנועה הפרטיזנית כמו בחבל בוסניה והרצגובינה. מספר היהודים שחיו בחבלים אלה וביוגוסלביה כולה היה קטן יחסית וממילא מספרם של יהודים שיכלו להלחם בשורות הפרטיזנים ובחוליות החבלה בערים יכול היה להיות קטן מספרית. ואולם, כאשר בוחנים את המשקל היחסי של אלה שהשתתפו באופן פעיל בלוחמה נגד הכובשים לעומת מספר היהודים שמהם באו לוחמים אלה, מתקבלת תמונה מאלפת.
.
ב- 13 לנובמבר 1941, התכנס בעיר סובוטיצה (Subotica), לא רחוק מן הגבול ההונגרי, בית דין צבאי מיוחד למשפט ראווה ראשון. הועמדו לדין כמה עשרות נאשמים בפעולות חבלה נגד שלטונות כיבוש הונגריים. על 24 נאשמים ראשיים נגזר דין מוות בתליה. ביניהם היו 10 יהודים. 8 פעילי מחתרת יהודיים נתלו מיד: עדן – אדמונד קורנשטיין (Kornstajn), ד"ר זינגר אדולף (Singer), יליד 1910, קונסטנטין לאקנבך (Lakenbah), וול לולה (Val), קולמאן מאייר ((Majer, ניקולה מאייר (Majer), ניקולה גרזון ((Gerzon, שוואלב ניקולה (S'valb), יליד 1905
.
"ב-25 ביולי (1941) בשעה 15.20 בבלגרד, יהודי שזהותו עדיין לא ידועה, שנשא על שרוולו סרט צהוב, השליך בקבוק תבערה על מכונית גרמנית וניסה להציתה. הדבר לא צלח בידו והוא נמלט. באותו יום נרשמו עוד שלושה מקרים של השלכת בקבוקי תבערה על מכוניות גרמניות ע"י חשודים לא ידועים. אחד מהם נתפס, צעירה סרבית בת 16 חשודה נתפסה. היא הודתה כי הוסתה ע"י יהודי אחד." – כך דיווחה משטרת הביטחון הנאצית בבלגרד ארבעה ימים אחרי המעשה. היתה זו אעחת מפעולות החבלה הראשונות אחרי כיבושה של בלגרד, בירת יוגוסלביה.
.
התרומה הגדולה ביותר של היהודים לתנועת הפרטיזאנים היוגוסלביים היתה, ללא ספק, בהקמת שרותי הרפואה שלה. רופאים ואחיות יהודיים היו חוט השידרה של שרות זה לאורך כל שנת המלחמה. למעלה ממחצית מכלל הרופאים שפעלו בקרב הפרטיזנים היו יהודים, פי מאה מחלקם באוכלוסיה הכללית. בתנועת הפרטיזנים נטלו חלק 448 רופאים ורוקחים יהודיים. ביניהם כ- 50 רופאות. אם לוקחים בחשבון שערב המלחמה היו ביוגוסלביה 1150 רופאים יהודיים, משמע ש-39 אחוזים מכלל הרופאים יהודיים של יוגוסלביה נטלו חלק בתנועת הפרטיזנים. בתנועת הפרטיזנים נטל
.
צילום היסטורי נדיר וייחודי נשתמר מאותם הימים. 244 צעירים וצעירות יהודיים צועדים בגאון בטור ארוך של שלישיות ,מחלקות מחלקות. בראש הטור מתנופף דגל יוגוסלבי עם כוכב מחומש במרכזו. לאחדים מבין הצועדים יש רובים על הכתפיים. אחרים עומדים לקבל תוך זמן קצר נשק שנתפס מידי האיטלקים. ברקע צריפים של מחנה ריכוז איטלקי עם מגדלי שמירה ריקים וליד הגדר קבוצה גדולה של אסירי המחנה שהשתחרר זה עתה, מתבוננים בצועדים. הצועד אל מחוץ לגדר המחנה הוא גדוד פרטיזנים יהודי של בריגאדת הפרטיזנים שהוקמה באי ראב (Rab) שבצפון ה
.
בין יהודים בעלי התפקידים הרמים בתנועת הפרטיזנים היוגוסלבית נגד הנאצים, היה משה פיאדה (Pijade), ללא ספק, הבולט והמוכר מביניהם. משה פיאדה (Pijade). יליד 1890, היה בן למשפחה יהודית-ספרדית וותיקה מן השכונה היהודית דורצ'ול (Dorc'ol) בבלגרד. סבו, עוזיאל יוסף פיאדה , היה יהודי שומר מצוות, בעל זקן וכיפה. אביו, שמואל – סמי פיאדה, היה יחד עם אחיו, בעל חברת טכסטיל ידועה. אמו, שרה באה ממשחת רוסו . משה פיאדה גדל במשפחה יהודית-ספרדית מסורתית שחגגה חגים יהודיים ודיברה בביתם לאדינו . למשה פיאדה היו
.
הוא היה הראשון בין צנחני ארץ ישראל שצנח באירופה הכבושה ודווקא על מנת להצטרף למטה הפרטיזני העליון של טיטו. פרץ רוזנברג (יליד 1921) מבית שערים בעמק יזרעאל. מדריך ראשי של ה"הגנה" באותו זמן. הוא צורף למשלחת הבריטית הצבאית הראשונה, בת 6 חברים, אשר על פי החלטה אישית של צ'רצ'יל נשלחה לפעול ליד מטה הפרטיזנים העליון של טיטו. הם צנחו ב-28 במאי 1943 בשטח המשוחרר ע"י הפרטיזנים באזור ז'אבליא'ק ((Zabljak בהרי דורמיטור (Durmitor) שבמונטנגרו. היה זה בעיצומה של מתקפה גרמנית רבתית נגד כוחות הפרטיזנים.
.
.
"אני מודה לכם. אבל, אינני רוצה שתעשו פעולה זו. ברצוני לחלוק את גורל עמי..." דברים אלה אמרה אולגה אלקלעי (Olga Alkalaj) לשליח של ראשי הארגון המחתרתי של בלגרד שהודיע לה כי חבריה החליטו לבצע מבצע מיוחד כדי לשחררה. "חוץ מזה, הוסיפה, בעקבות פעולה זו יירצחו שאר החולים." אולגה אלקלעי שכבה אז, תחת שמירה גרמנית, בבית החולים היהודי בעיר לשם הועברה אחרי עינוים קשים בכלא הגרמני. ב- 15 למרס 1942, הועמסה אולגה אלקלעי למשאית גז נאצית, נחנקה למוות. בדרך זו הומתו כ- 7,500 ילדים ונשים יהודיים מבלגרד ומסרביה ב
.
לראש הדףלראש הדף | הוספת פריטהוספת פריט.
קו אופקי הפרויקט הוקם בשיתוף עם לוגו אורט בסיוע לוגו ועידת התביעות Sir Maurice and Lady Irene Hatter | קרדיטים | תקנון האתר קו אופקי