יהודים רבים בתקופת השואה חיו תחת זהות שאולה, שדרשה מהם להחליף את שמם, לעשות שימוש במנהגים שזרים להם, לשנות את שפתם, ולהמציא את סיפור חייהם מחדש. היהודים שעשו כן נאלצו לא אחת ללמוד אודות אורחות חייהם החדשים וליישם כהלכה את פרטי היום יום הקטנים ביותר. מחוות קטנות דוגמת: קידות, ברכות שלום, תפילות נוצריות ועוד ניואנסים אין ספור, שלא היו חלק מהווייתם המקורית טרם השואה – אומצו על מנת לשרוד.
הלימוד הסיזיפי הזה, נועד לסייע ליהודים כך שאם יתפסו על ידי כוחות משטרה, גרמנים או מקומיים, יוכלו לספר את סיפור דמותם הבדויה כאילו היה זה סיפורם שלהם באופן חופשי, קולח וטבעי.
השלב הראשון בהרכבת הזהות הבדויה היה בהכנתן של תעודות זיהוי שונות שאמורות היו לאמת את הסיפור שבפיהם. אולם התעודות שהוכנו מבעוד מועד יחד עם התרגולים האין סופיים לא חסכו מהיהודים את הפחד מהרגע בו שוטר גרמני יעצור אותם לבדיקה, אקראית או מתוכננת, קצרה או ארוכה ויתחיל לתשאל אותם אודות חייהם בכלל ומעשיהם ברגע הנתון בו נתפסו בפרט. אכן, החיים תחת זהות שאולה טמנו בחובם לחץ נפשי בלתי יתואר, כאשר סכנת חיים ניצבת מולם באופן מתמיד וחייהם תלויים על בלימה.
